פסק-דין בתיק עפ"ג 40870-06-11

המערער הורשע על פי הודאתו בת.פ. 1163/08 ואח' (בימ"ש השלום בראשל"צ) בעבירות נושא עשרה תיקים כמפורט בסעיף 1 לגזר-הדין של בימ"ש קמא ונידון ל- 30 חודשי מאסר בפועל, להפעלה במצטבר של שני עונשי מאסר על תנאי לתקופה של 7 חודשים כל אחד שהיו תלויים ועומדים נגדו, ל- 10 חודשי מאסר על תנאי, 5 חודשי מאסר על תנאי, ו- 7 חודשי מאסר על תנאי בתנאים המפורטים בגזר-הדין, לקנס בסך 1,000 ש"ח או עשרה ימי מאסר תמורתו, וחויב לפצות את המתלוננים בסכום של 1,000 ש"ח כל אחד.

כמו-כן, חילט בימ"ש קמא סכום של 5,000 ש"ח שהופקד על ידי המערער כחלק מתנאי שחרורו בתנאים מגבילים, והפעיל התחייבות עצמית בסך 10,000 ש"ח לטובת אוצר המדינה.

הערעור מכוון כלפי כל רכיבי גזר-הדין וב"כ המערער טוענת בנימוקי הערעור ובטיעוניה בפנינו כי בימ"ש קמא אימץ את עתירת התביעה בכל הקשור לרכיבי הענישה, ולא התחשב בכך שהמערער הודה במספר לא קטן של תיקים, אותם צירף לתיק העיקרי ואלמלא עשה כן ככל הנראה היה נידון לעונש מאסר בפועל לתקופה קצרה באופן משמעותי מזו שלה נידון על ידי בימ"ש קמא שכן לא מדובר בעבירות מהרף החמור ביותר, שהן אינן מלמדות על מסוכנותו של המערער לציבור אלא לכל היותר על מסוכנותו לרכושו של הציבור בלבד.

לטענת ב"כ המערער, בימ"ש קמא לא שקל אף אחד מהשיקולים לקולא שהזכיר בגזר-דינו ושגה כאשר הטיל על המערער עיצומים כספיים חרף העובדה שהוא אמור לרצות עונש מאסר לתקופה ארוכה.

כן טוענת ב"כ המערער שטעה בימ"ש קמא כאשר חילט את הפקדון בסכום של 5,000 ש"ח בגין הפרת תנאי שחרור בכך שיצא ממחלקה אשפוזית ששם אמור היה לשהות, ובנוסף לכך חילט התחייבות כספית בסכום של 10,000 ש"ח בגין אותה הפרה.

לטענת ב"כ המערער, שגה בימ"ש קמא כאשר הפעיל במצטבר שני עונשי מאסר על תנאי למרות שהטיל על המערער עונש מאסר בפועל לתקופה ארוכה בגין העבירות נושא גזר-הדין.

בסיום טענותיה טענה ב"כ המערער, כי שגה בימ"ש קמא כאשר קבע חלופת מאסר של 100 יום בגין אי תשלום קנס בסכום של 1,000 ש"ח.

ב"כ המשיבה מתנגדת להקלה בעונשו של המערער, ובעיצומים הכספיים שהוטלו עליו, ומצביעה על חומרת התנהגותו במקרים נושא גזר-הדין וכן על עברו הפלילי שכולל שלוש הרשעות ואשר בגין אחת מהן ריצה 10 חודשי מאסר בפועל.

קצרה היריעה מלהשתרע בתיאור המעשים אותם עשה המערער ואשר היוו את הבסיס להרשעתו בביצוע העבירות נושא גזר-הדין. אלה מתוארים בהרחבה בסעיף 2 לגזר-הדין של בימ"ש קמא ומביאים גם אותנו למסקנה כי המערער מסוכן לבטחון הציבור ולרכושו, ומן הראוי להרחיק אותו מן הציבור לתקופה משמעותית כיאה לחומרת התנהגותו ובהתחשב בעברו הפלילי, אשר כולל אמנם "רק שלוש הרשעות קודמות" אך מדובר בעבירות של רכוש כלפי רכב בגינן נידון המערער, בין השאר, לעונש מאסר בפועל הכולל הפעלת מאסר על תנאי אשר לא הרתיע אותו מלבצע את העבירות נושא גזר-הדין זמן קצר לאחר ששוחרר ממאסר זה.

בימ"ש קמא הביא בגזר-דינו גם את עמדתו של שירות המבחן כפי שבאה לביטוי בתסקיר המבחן שהיה בפניו ואשר צורף להודעת הערעור, ואשר מבוסס על היכרות קודמת בין שירות המבחן לבין המערער.

שירות המבחן התרשם שהנאשם אינו רואה בו גוף טיפולי שהוא יכול להיעזר בו, ואינו רואה בו גוף שיש לכבד את סמכותו והוראותיו, כך שספק בעיניו אם המערער יכול להתגייס לטיפול ולערוך שינוי בדפוסי מחשבותיו והתנהלותו. כך גם בתסקיר הנוסף שהוגש על ידי שירות המבחן, שבו נכתב כי המערער טען כי הוא אינו מכור לסמים ואינו נזקק לטיפול גמילה נפשי כדי לשקם את חייו ושירות המבחן התרשם כי הוא נמצא אמנם בתחילת תובנה לגבי הבעייתיות במצבו ההתמכרותי אך לא בא בהמלצה טיפולית לגביו.

ביסוס להתרשמות זו של שירות המבחן יש לראות בעזיבתו של המערער את המחלקה האשפוזית לשם נשלח על מנת להיגמל משימוש בסמים, ואף הוסיף פשע על עוון בכך שביצע עבירות לאחר שעזב את המחלקה ומשכך בדין ובצדק נהג בימ"ש קמא עם המערער כאשר החליט לחלט את הפקדון שהפקיד ולהפעיל את ההתחייבות העצמית שהתחייב כתנאי לשחרורו בתנאים מגבילים, גם אם הדבר יבוא על חשבון הפיצויים שיצטרך לפצות את המתלוננים.

אין להלין על בימ"ש קמא שהפעיל את שני עונשי המאסר על תנאי שהיו תלויים ועומדים כנגד המערער במצטבר זה לזה ובמצטבר לעונש המאסר בפועל שהוטל עליו בגין העבירות נושא גזר-הדין, שכן גם אם תקופת המאסר הכוללת איננה קצרה הרי המערער לא ניצל הזדמנויות שניתנו לו בעבר ועבר את העבירות נושא גזר-הדין כאשר שני עונשי מאסר על תנאי תלויים ועומדים נגדו, לרבות אחד שהוטל בצירוף לעונש מאסר בפועל הכולל אף הוא הפעלת עונש מאסר על תנאי.

אין לומר שבימ"ש קמא לא התחשב במידה הראויה בהודאתו של המערער, בצירוף התיקים שעשה, וכן בנסיבותיו האישיות כמתואר בשירות המבחן אך צדק בהתייחסו לדברי המערער לפיהן הוא מאס באורח חייו הנוכחי ומעוניין לפתוח פרק חדש בחייו כי הן מילים שנאמרו מן הפה ולחוץ שכן הניסיון שהיה לשירות המבחן ולבתי המשפט עם המערער מצדיק התרשמות זו.

גם אמירת ביהמ"ש קמא בסעיף 13 לגזר-הדין באשר לסיכון הנובע מהתנהגותו של המערער שמעשיו אינם מביישים את בכירי העבריינים במדינה איננה אמירה מוגזמת ומצדיקה את עונש המאסר בפועל שהוטל על המערער על ידי בימ"ש קמא, אשר העדיף את האינטרס הציבורי להגן על הציבור ורכושו מפני פגיעתו הרעה של המערער, ואת הצורך בהרתעתו מלפגוע בו על פני נסיבות אישיות ונסיבות לקולא.

לאור כל האמור לעיל, אנו דוחים את הערעור ככל שהוא מתייחס לעונש המאסר בפועל, לחילוט ההפקדה, ולמימוש ההתחייבות העצמית שהוטלו על המערער וכן בכל הקשור לעונשי המאסר על תנאי שהוטלו על המערער.

שונה המצב בכל הקשור לחלופת המאסר בגין אי תשלום הקנס, ואנו מעמידים את חלופת המאסר על 10 ימים.

<#4#>

ניתן והודע היום א' אב תשע"א, 01/08/2011 במעמד ב"כ הצדדים והמערער.